אתה כותב כבר יותר מידי זמן לעיניים ערלות, הפכת למכונות לייקים משומנת שלפעמים נרגשת מכל תגובה שמתקבלת ולפעמים תוהה בשביל מה אתה צריך בכלל את כל החרא הזה. אתה יודע מה יפעיל את הרגש אצלם, יודע מה יכעיס ועושה מידי פעם מניפולציה מתוחכמת שמותירה אותם פעורי פה ומוכנים לבלוע את הזבוב שעל הקיר.

אני קוראת אותך מזה כמה חודשים. מרחיבה אישונים למראה צירופי המילים הנוגעות שלך. חולמת מידי פעם להיות הרווח שביניהן, המוזה לכתיבה שלך, הדיירת בחדר לבך. ולהיות מושא הכאב והאושר שלך. ההיא שמכתיבה לך את קצב תקתוק המקשים.

מידי פעם מגיבה ב'לייק' זריז, כמו שכולם עושים במהירות טכנית תוך רפרוף מהיר של הפגת שעמום בפיד. אין לך מושג כמה ניסיתי לפענח אותך ולהבין אם אתה שמח או עצוב. אם כתבת על משהו שקרה פעם, על זיכרון חקוק או שמא התעוררת הבוקר עם כאב בפרקי האצבעות אחרי שכל הלילה האחרון ניסית להעביר רגשות למחשב ישן יחסית, שצבר שכבה דקה של אבק בין המקשים, שאתה תמיד דוחה את פעולת הניקיון שלהם, כי המצב לא כזה נורא ובדיוק נחתה עליך השראה אז אולי בפעם אחרת. לא עכשיו.

אתה ממשיך לכתוב ולשתף את המחשבות והחלומות שכולנו שומרים בבטן, אני נפעמת ומנסה להרגיש את פעימות הלב שלך דרך המסך. בטח היה קשה לך לכתוב את השורה הספציפית הזאת, ופה חשפת את עצמך למשעי. מניחה שהיה לך קל יותר להסתובב עירום ברחוב מאשר לומר במדויק את עצמך דרך המילים הללו.

כתבת בשצף, היית חייב לפרוק החוצה את עצמך, החלטת לפרסם את רצף המילים הזה בפני כל מי שיעז לפתוח את הדלת או להדליק את האור, אבל היית רוצה שזוג עיניים אחד ספציפי יקרא ויבין את המשמעויות החבויות והגלויות ומחכה לתגובה: לייק, אימוג'י של סמיילי, סמס עם המילה "קראתי"- כל דבר שייתן את החתימה לזה שהעיניים קראו והבינו שהתכוונת אליהן אבל לא היה לך מספיק אומץ לשלוח אותן ישירות. כי זה קשה מידי. יותר קל לזרוק לאוויר האינטרנטים המודרני.

לא הצלחת לכתוב רגשות כנים אז השתמשת ביותר מידי אלמנטים ספרותיים שיסתירו את האמת הקשה. מרחת איפור כבד והתחזת ללב אמיץ עם 'פאסון' מרד הנעורים של ילדי אור הירח שגדלת איתו. יותר קל לירות באוויר, השתמשת בכותרת מפוצצת שתתן הרגשה שאתה הולך לשנות את העולם ולזעזע את הקיום של כל הסובבים אותך כשבסך הכל ברחת מהאמת המודחקת בין אם בציניות חמקמקה או דרך הומור שנון, כי יותר קל לומר לה שאתה אוהב דרך כל צירוף מילים אפשרי מאשר לומר פשוט "אני אוהב אותך".
 

אני קוראת אותך כי אתה כותב. כי התרגלתי לקרוא אותך. כי לפעמים אמרת מה שאני מרגישה ולא מצאתי בעצמי את המילים הנכונות לומר את זה, אז אני מהנהנת לעצמי מול המסך. אני קוראת אותך כי זה הכי קרוב להיכנס לעולם הפנימי שלך שאי פעם אגיע. אני קוראת אותך אבל אני מקווה שיום אחד תכתוב לי. עליי. משהו כזה.