"וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי, וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת יי': וַיֹּאמֶר יי' לָהּ, שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ, וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר": (בראשית כה, כב - כג).
ורש"י פירש - "ויתרצצו" רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, ‏עוברת על פתחי עבודת אלילים עשו מפרכס לצאת. "שני גוים בבטנך" גיים כתיב כמו "גאים", אלו אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.
וצריכים להבין, מה ענין אנטונינוס ורבי לכאן?

שורש ידידותם של רבנו הקדוש ואנטונינוס

והנה נראה את דברי התוספות (ע"ז י: ד"ה אמר) בשם המדרש, דבר פלא בענין שורש הידידות של רבנו הקדוש ואנטונינוס, וז"ל, אמרינן במדרש חלב מטמא, חלב מטהר, כשנולד רבי גזרו שלא למול, ואביו ואמו מלוהו, שלח קיסר והביאו לרבי ולאמו לפניו, והחליפתו אמו באנטונינוס והניקתו עד שהביאתו לפני קיסר, ומצאוהו ערל ופטרום לשלום. ואמר אותו הגמון אני ראיתי שמלו את זה, אלא הקב"ה עושה להם נסים בכל עת, ובטלו הגזרה, ואמרינן נמי בירושלמי שלסוף למד אנטונינוס תורה ונתגייר ומל עצמו.

ומעשה זה מובא באריכות ב"מנורת המאור" (סימן פג) תנו רבנן, פעם אחת גזרה מלכות עכו"ם (רומי) גזרה על ישראל שלא למול את בניהם, ובאותו זמן נולד רבנו הקדוש, ואמר רבי שמעון בן גמליאל אביו: הקב"ה ציוונו למול ורשעים הללו גזרו עלינו שלא למול, כיצד אנו מבטלים גזירותיו של הקב"ה ונקיים גזרתו של אותו מלך?! מיד עמד רבי שמעון בן גמליאל ומל את בנו, כשהודיעו הדבר לפני השר שהיה בעיר, שלח וקרא את רבי שמעון בן גמליאל, אמר לו: מפני מה עברת על גזירתו של מלך ומלת את בנך? אמר לו: כך ציווני הקב"ה, אמר לו השר: הרבה כבוד יש לי עליך שאתה ראש לאומתך, אלא גזירתו של מלך היא ואיני יכול להניחך, אמר לו: ומה אתה מבקש? אמר לו אני רוצה שנשלח אותך אצל המלך, ומה שהוא רוצה לעשות יעשה, אמר לו: עשה כל מה שאתה חפץ. ומיד שלח את רבנו הקדוש ואת אמו והלכו כל היום בדרך, לערב הגיעו למלון בית אביו של אנטונינוס, ואותו הזמן נולד אנטונינוס, נכנסה אמו של רבי אצל אמו של אנטונינוס, אמר לה: מה טיבך? אמרה לה: כך וכך גזרו עלינו שלא למול, ועכשיו מלתי את בני, ולכך מוליכין אותנו אל המלך כאחד, כיון ששמעה ממנה כן אמרה לה: אם רצונך קחי את הילד שלי שאינו מהול, ותני לי את הילד שלך, ולכי ומלטי את נפשך ואת נפש בנך מאת המלך. מיד עשתה כן, והלכה למלך. נכנס אותו השר למלך אמר לו: אדוני המלך זו עברה על גזרותיך ומלה את בנה, ועכשיו הבאתי אותה אצלך, מה שתרצה לעשות עשה, אמר להם המלך: ראו בנה אם הוא מהול, נמצא שאינו מהול. באותה שעה כעס המלך על אותו השר, אמר לו אני גזרתי על מהול ואתה הבאת לי שאינו מהול! באותה שעה היו גדולים יושבין לפני הקיסר ואמרו לו: אדוננו המלך, אנו מעידין בוודאי שבנה של זו מהול היה, אלא אלהיהם של אלו קרוב הוא להם, וכיון שהם קוראים אליו מיד הוא עונה להם, שנאמר (דברים ד, ז) "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו, כה' אלהינו בכל קראנו אליו", מיד ציווה המלך ונהרג אותו השר, וביטל את הגזרה, ושלח את רבנו הקדוש ואת אמו לשלום. כיון שחזרו לביתו של אנטונינוס אמרה אמו: הואיל ועשה לך הקב"ה נס על ידי ולבנך על ידי בני יהיו שושבינים (אוהבים וחברים) לעולם, ובשכר אותו חלב שינק אנטונינוס מאמו של רבנו הקדוש, נעשה מלך לאומתו וירש העולם הזה והעולם הבא ע"כ.

רבי היה הניצוץ של יעקב אבינו, ואנטונינוס היה הניצוץ של עשו

הנה, בעל ה"מגלה עמוקות" (פרשת ואתחנן, אופן פג) מביא דברי התוספות בשם המדרש ומוסיף לבאר, מה שסובב הקב"ה הצלת רבנו הקדוש על ידי אנטונינוס, כי רבנו הקדוש היה הניצוץ של יעקב אבינו, ואילו אנטונינוס היה הניצוץ הטוב של עשו אחיו. וזל"ק, ולפי שאנטונינוס הוא גלגול של עשו, ורבי הוא גלגול של יעקב שתיקן ברכת "אתה קדוש", לכן נקרא גם כן רבי "רבנו הקדוש" שהוא גלגול של יעקב, והתפלל משה בעת ההיא על אותו עת שיתן הקב"ה חן לרבי בעיני אנטונינוס - "אעברה נא" נוטריקון א'נטונינוס ע'שה ב'ימי ר'בינו ה'קדוש נ'יצוץ א'חד, נמצא שיעקב ועשו שהיו תאומים היו ניצוץ אחד ונחלקו אחר כך לשתיים, וכבר אמרו רז"ל (ברכות נז:) שהשיב הקב"ה לרבקה שני גוים בבטנך על אנטונינוס ורבי שאז נתקן עשו ויעקב.

איזוהי דרך ישרה? "כל שהיא תפארת לעושיה"

ורבנו האר"י הקדוש זצוק"ל (בליקוטי הש"ס אבות פ"ב עמוד נ) כתב על דברי המשנה (אבות פ"ב, א), "רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" וז"ל, והטעם שבחר רבנו הקדוש לומר אִמרה זו, היא כי היה ניצוץ של יעקב אבינו ע"ה, וידע כי יעקב הוא מרכבה למדת התפארת, לכן דוקא רבנו הקדוש ניצוץ יעקב הזכיר במשנה זו כי הדרך הישרה שיבור לו האדם היא כל שהיא תפארת לעושיה.

"שני גוים בבטנך" - אלו אנטונינוס ורבי

ועל דברים אלו כתב ב"מגלה עמוקות" (שם), כי מטעם זה נקרא רבנו הקדוש רבי יהודה הנשיא, שכן נשיא נוטריקון נ'יצוץ ש'ל י'עקב א'בינו, וכתב עוד, כי מטעם זה נקרא "רבנו הקדוש" כי יעקב אבינו תיקן ברכה שלישית של שמונה עשרה "הא-ל הקדוש" [שאברהם תיקן ברכה ראשונה "מגן אברהם", יצחק תיקן ברכה שניה "מחיה המתים" כשהחזיר לו הקב"ה נשמתו שפרחה ממנו בשעת העקידה כדמבואר בפרקי רבי אליעזר (פרק לא), ויעקב תיקן ברכה שלישית "הא-ל הקדוש"]. וזה שאמר הקב"ה לרבקה "שני גוים בבטנך" - אלו אנטונינוס ורבי, רמז לה הקב"ה בכך כי אנטונינוס יהיה הניצוץ הטוב של עשו הרשע, ואילו רבנו הקדוש יהיה הניצוץ של יעקב אבינו עכל"ק.

הילדים שינקו חלב משרה אמנו נעשו יראי שמים ונתגיירו

והנה, כל החלב שינקו אנטונינוס ואחרים קרבם ליהדות ולתורה הקדושה. ומצאנו במדרש פסיקתא רבתי (פסיקתא מג) שכל הילדים שינקו חלב משרה אמנו נעשו יראי שמים ונתגיירו, ומהו "אם הבנים שמחה"? אלא בשעה שילדה שרה את יצחק, היו אומות העולם אומרים בנה של שפחה הוא ועושה היא עצמה כאילו היא מניקה אותו, באותה השעה אמר לה (אברהם): שרה, מה את עומדת אין השעה הזו של צניעות, אלא עמדי והפרעי עצמך בשביל קדושת ה', עמדה שרה והפריעה עצמה והיו שני דדיה מוריקים חלב כשני זינוקים של מים, כמו שכתוב (בראשית כא, ז) "ותאמר מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה" וכו', והיו אומות העולם מביאים את בניהם אצל שרה שתניק אותם, לקיים מה שנאמר "הניקה בנים שרה".

ויש מהם שהיו מביאים את בניהם באמת שתניק אותם, ויש מהם שהיו מביאים את בניהם לבדוק, אלו ואלו לא הפסידו. אמר רבי לוי, אלו שבאו באמת נתגיירו, זהו שאמר "הניקה בנים שרה" מהו הניקה בנים? שנתבנו בישראל, ואלו שבאו לבדוק אותה, אמרו רבותינו נתגדלו בעולם הזה פרוקופאות (לשון גדולה וכבוד), וכל גרים המתגיירים בעולם, וכל יראי שמים שיש בעולם מן אותם שינקו מן חלב של שרה הוי "אם הבנים שמחה" זו שרה.

רבנו הקדוש ינק חלב מאמו של אנטונינוס

והנה רבותינו הקדושים הביאו את דברי "סדר הדורות" (מערכת התנאים והאמוראים, מערכת ערך רבי יוסי בן קיסמא) שהביא דברי התוספות הנ"ל בשם המדרש, כי אנטונינוס נתגייר בזכות החלב שינק מאמו של רבנו הקדוש, אלא שהוסיף כי כמו שאנטונינוס התינוק ינק ‏חלב מאמו של רבי כשהלכה איתו לקיסר, כן באותו זמן שנשאר התינוק רבנו הקדוש אצל אמו של אנטונינוס ינק ממנה חלב. ובאמת בתוספות אינו מבואר כן, אולם נראה ברור שמקור דבריו הוא מספר גלגולי נשמות לרב המקובל האלוקי הרמ"ע מפאנו זצוק"ל (מערכת ר, סימן קכח) שכתב שם בפירוש כי אמו של אנטונינוס הניקה את רבי, לכן זכתה שנתגלגלה בתוך אותו איש ישראל שנעשה לו נס שהניק את בנו, כמבואר בגמרא (שבת נג:) מעשה שמתה אשתו והניחה בן לינק, ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו. אמר רב יוסף בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה.

איך פה קדוש כרבנו הקדוש ינק מגויה?

אך נשאר לנו קשה איך סובב הקב"ה שפה קדוש כשל רבנו הקדוש ינק חלב מאמא של אנטונינוס? ואף על פי שעל פי ההלכה אין איסור לינוק חלב נכרית, כמו שפסק הרמ"א (יו"ד סי' פא, ס"ז) חלב כותית כחלב ישראל, הרי כתב בהמשך דבריו ומכל מקום לא יניקו תינוק מן הכותית אם אפשר בישראלית, דחלב כותית מטמטם הלב. ומקור הדבר ממה ששנינו במשנה (ע"ז כו.) אבל עובדת כוכבים מניקה בנה של ישראל ברשותה, וכתב על זה הר"ן (ד"ה ומדאמרינן) וז"ל, ומדאמרינן דכותית מניקה בנה של בת ישראל, משמע דחלב הכותית שרי וכו'. אבל הרשב"א ז"ל כתב דמדינא חלב הכותית מותר וכו', אלא לפי שממדת חסידות הוא שלא להניק מחלב כותית, שלפי שטבען של ישראל רחמנין וביישנין (יבמות עט.), אף חלבן מגדל טבע כיוצא בהן וכו'. והכי נמי מוכח במדרש ואלה שמות רבה (פ"א, סי' כה) דאמרינן "וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות" (שמות ב, ז), וכי אסור היה לו למשה לינק מחלב נכרית?! לא כן תנינן אבל כותית מניקה בנה של ישראל ברשותה? אלא, למה אמרה כן, לפי שהחזירתו למשה על כל המצריות להניק אותו ופסל את כולן, ולמה פסלן? אמר הקב"ה, פה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טמא?! עכ"ל.

אם כן, חייבים להבין איך פה קדוש כרבנו הקדוש ינק מגויה? ומצאנו בגמרא במסכת שבת (קיח:) על רבי ‏שנקרא "רבנו הקדוש" מחמת גודל קדושתו "שלא הכניס ידו תחת אבנטו", ולפני פטירתו העיד על עצמו (כתובות קד.) שלא נהנה מהעולם הזה אפילו באצבע קטנה, איך נסתובב שינק חלב מאמו של אנטונינוס שהייתה נכרית?

רבנו הקדוש כתב את ששה סדרי משנה, ואע"פ שדברים שבעל פה ‏אי אתה רשאי לכתבם, משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך"

והנה, אפשר לבאר על פי דברי רבותינו הקדושים יסוד גדול, רבנו הקדוש כתב את הששה סדרי משנה שהם כלל כל תורה שבעל פה, ואף שמצד הדין דברים שבעל פה ‏אי אתה רשאי לכתבם? (גיטין ס.) מכל מקום כבר אמר (שם) כי משום (תהלים קיט, קכו) "עת לעשות לה' הפרו תורתך" מותר לכתוב גם תורה שבעל פה. וכן כאן ראה רבנו הקדוש שאם לא יכתוב המשניות תשתכח תורה שבעל פה מחמת כובד הגלות, כמו שכתב הרמב"ם (הקדמה ליד החזקה) וז"ל, ולמה עשה רבנו הקדוש כך ולא הניח הדבר כמות שהיה? לפי שראה שתלמידים מתמעטין והולכין, והצרות מתחדשות ובאות, ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות, חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם כדי שילמדוהו במהרה ולא ישכח.
וכן כתב רבנו בחיי פרשת כי תשא (שמות לד כז) וז"ל, ורבנו הקדוש שחיבר המשנה ולימד אותם ברבים וכתובה הכל בימיו, כוונתו הייתה כדי שלא תשכח תורה מישראל, שראה הרשעה מתפשטת בעולם וישראל מתפזרין בגלות, על כן הותר לו לעשות כן, משום שנאמר "עת לעשות לה' הפרו תורתך".

רבנו הקדוש ינק חלב מאמו של אנטונינוס, כדי שיהיה מסוגל לעשות עבירה לשמה - לכתוב תורה שבעל פה

ולפי זה יש לומר, כמו שיעקב אבינו לא היה מסוגל לומר דבר שקר אפילו במקום מצוה, כן לא היה רבנו הקדוש שהוא הניצוץ של יעקב, מסוגל לכתוב תורה שבעל פה שהיא בחינת עבירה לשמה, לכן סובב הקב"ה שבהיותו תינוק ינק חלב מאמו של אנטונינוס ועל ידי זה היה מסוגל לעשות עבירה לשמה לכתוב תורה שבעל פה.

רבנו הקדוש קיבל על עצמו יסורים בשיניו ל-י"ג שנה, כדי לכפר על החלב ששתה מאמו של אנטונינוס

ועל פי דברי רבותינו הקדושים, יובן מדוע נענש רבנו הקדוש י"ג שנים, כדמובא בגמרא במסכת בבא מציעא (פה.), אמר רבי, חביבין יסורין, קבל עליה תליסר שני. ומצינו במדרש (בראשית רבה לג, ג) וחשש רבי את שיניו י"ג שנים, אמר ר' יוסי בר אבין כל אותן י"ג שנה לא הפילה אשה עוברה בארץ ישראל, ולא נצטערו היולדות.

וצריך להבין, מדוע קיבל עליו יסורין י"ג שנים דווקא על שיניו? אלא, נאמר בתורה (בראשית מט, יב) "חכלילי עינים מיין, ולבן שנים מחלב", - הנה מטעם זה קבל עליו רבנו הקדוש יסורים על שיניו, כדי לכפר בכך על החלב ששתה בעודו תינוק מאמו של אנטונינוס.
ועוד יבואר, מדוע י"ג שנים? כי רבי ישמעאל אומר בי"ג מדות התורה נדרשת, ורק ע"י ששתה מהחלב הזה היה לו האומץ לכתוב את התורה שבעל פה בכתב, ולעשות עבירה לשמה, ושלבסוף תיקן זה בי"ג שנים של חולי בשיניים.

"וה' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה" (תהלים פה, יג), ונתבשר בבשורות טובות ממקור השפע הטוב והברכה, ובזכות רבנו הקדוש תשוב המלכות לבית דוד במהרה בימינו.