״אני אף פעם לא יודעת בדיוק לאן לגרוף את המים כשאני שוטפת את הרצפה״, אני מציינת בקול, בעודי מתנשפת, כאילו בדיוק סיימתי את תחרות ״איש הברזל״, זה בזמן שרוברטו מסתובב בסלון ואני מנסה לטפל ברצפת המטבח, ״אני גם לא כל כך יודעת אף פעם מאיפה להתחיל ואיפה לסיים את השטיפה״, אני מוסיפה.

רוברטו לא עוצר אפילו לרגע, הוא ממוקד מטרה, בשלו, מרוכז באיזו נקודה ברצפה, בה ערמתי את כל הלכלוך שטיטאתי לפני שהתחלתי את השטיפה.

רק שחנוך לא יכנס פתאום וימצא אותי בשיחה ערה עם רוברטו שלי, אני חושבת בקול. מעניין מה הוא יחשוב, אני מחייכת לעצמי... האמת היא שזה מאוד נוח, לשוחח עם רוברטו, הוא לא מעביר עליי ביקורת על היכולות הנמוכות שלי כעקרת בית, הוא מקשיב לי בכל פעם שאני מדברת ולא נכנס לדבריי, והכי חשוב - הוא עוזר לי. בכל פעם שאני רק צריכה, אני נותנת הוראה וקורה הקסם. אם, רק לשם ההשוואה, אתייחס למי שנשבע לי אמונים לעולמים והניח טבעת על אצבעי, רק אומר שהוא יכול ללמוד דבר אחד או שניים ממנו. מהרובוט שלי, כן?

לרשום הערה: המצב שלי הולך ומתדרדר, אני מדברת עם רובוט.

אז אתמול בין שטיפת המטבח וניקוי האסלות, פתאום החלטתי להיות מאוד כנה עם עצמי ולהודות בפעם הראשונה - בפני ובפני רוברטו בלבד! שאני לא יודעת איך עושים את זה. לא יודעת לתחזק בית, לא יודעת להיות סוג של עקרת בית, פשוט לא יודעת! וזה דורש ממני אנרגיות שהיו יכולות לשגר טיל לירח.

וזה עוד שאני יוצאת בית ספרדי, שהניקיון תמיד ולעולם עמד במקום הראשון (אחרינו כמובן), ולמרות שתמיד הבית של הוריי היה מלא בחברים שלנו (המתנ״ס של בנישו הוא נקרא ע״י חברנו), איכשהו כבאורח פלא, בבוקר הוא עמד מסודר, שטוף ומוכן למסדר המפקד. במקרה הזה המפקדת שגם ככה עשתה הכל.

בפעם הראשונה שניסיתי לנקות את הבית לבד זה היה בדיוק כשהתחתנתי וחשבתי לעצמי שזה מגיע כחלק מעסקת חבילה - אם יש טבעת על האצבע מיד גם יודעים לנקות. כל השנים בהן ההורים שלי שיבדלו לחיים ארוכים לא נתנו לנו לשטוף אפילו כוס, לא לדבר על להוריד אבק או לשטוף רצפה, פשוט יתפוגגו אל חלל הבית החדש ויכניסו במקום רוח חדשה של עקרות בית.

אז זה לקח לי 10 שעות. לנקות את הבית. לא טירה, יחידת דיור ממוצעת מתחת לביתה של חמותי שתחיה. זה היה ביום ההולדת של חברתי הטובה לימור, ואם לא הייתי חייבת לצאת לחגוג לה, הייתי מתרסקת על המיטה. אולי ליומיים...

בתקופה הסטודנטיאלית שלי, עת גרתי בקיבוץ מפלסים, באיזשהו שלב לא ידעתי מה צבע המרצפות אצלי בחדר. הכל היה מעוטר בבגדיי שנזרקו לילה לפני על הרצפה ואף אחד לא הרים אותם. זה היה מאוד מוזר... לשם ההשוואה, בבית הוריי עוד בזמן שישנתי, מוקדם מאוד בבוקר הייתי שומעת את הבגדים שלי מורמים בשקט מופתי מהרצפה ומושלכים לאחר מכן לכביסה. ולא, אלה לא היו הגמדים הקטנים, שתמיד קיוויתי שיבואו לבקר אותי באותה תקופה במפלסים, שם, גם הכיור תמיד נראה כאילו עושים בו איזשהו ניסוי מדעי, ותמיד הערימה הייתה גבוהה מדי עד שהגיעה לקצה הברז.

באחת מעבודות הבית שקיבלה אחיינית שלי (היום חיילת) עזרתי לה ונכנסתי לחברי הטוב גוגל בכדי לבדוק את תרגום המילה ״עקרת בית״. גוגל הפנה אותי לבת דודו ויקיפדיה שבחרה לצרף ציטוט של הסופר פיליפ רות על עבודתה של עקרת הבית בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20:

הנשים עבדו בלי הפסקה ונעזרו במעט מאוד מכשירים חוסכי עמל, כיבסו, גיהצו כותונות, הטליאו גרביים, היפכו צווארונים, תפרו כפתורים, שימרו בגדי צמר בנפטלין, מירקו רהיטים, טיאטאו ושטפו רצפות, רחצו חלונות, ניקו כיורים, אמבטיות אסלות וכיריים, שאבו שטיחים, סעדו את החולים, קנו מצרכי מזון, בישלו ארוחות, האכילו קרובי משפחה, סידרו ארונות ומגירות, פיקחו על עבודות סיוד ותיקונים בבית, אירגנו טקסים דתיים, שילמו חשבונות וניהלו את ספרי החשבונות המשפחתיים ובאותה עת גם השגיחו על בריאות ילדיהן, על לבושם, ניקיונם, לימודיהם, תזונתם, התנהגותם, ימי ההולדת שלהם, נימוסיהם ומצב רוחם.

בתקופה בה קראתי את הטקסט הזה, בחורה נטולת כל אחריות ודאגות, חשבתי שזה מדע בדיוני. בטח בתקופה בה נשים אמורות גם לעבוד תוך כדי. זה כמובן תוך כדי התעלמות מוחלטת מהנשים במשפחתי, שרובן גם עבדו וגם תחזקו בתים לתפארת.

עכשיו, בפרספקטיבה של זמן, אני מבינה שאני זאת שחייתה בסרט. בדיוני, שזה משהו שלא יצפו ממני שאעשה בהמשך הדרך...

אז נכון שיש כבר מכונת כביסה סלש מייבש כביסה, אני לא משתמשת בנפטלין (אני מקווה שאף אחד כבר לא), כשגרביים נקרעים אני זורקת וקונה חדשים, והכי קרוב שאני מנהלת חשבונות זה ע״י שימוש בכרטיס האשראי שלי, אבל עדיין יש עוד מלא מטלות לעשות. ואת הרוב אני לא יודעת לעשות טוב. כאילו ממש טוב. כמו שאישה בת 43 אמורה לדעת.

סבתא שלי תמיד הייתה מספרת לי על ה״סוטאה״ שזה מעיין גג של הבניין בו גרו, לשם הייתה עולה עם קרש, קערה סבון ומים ומשפשפת את הבגדים עד שהפכו לנקיים. אח״כ הייתה תולה אותם על החבל באותו גג ויורדת להמשיך בעיסוקיה הרבים. בין היתר, בשבת היא הייתה לוקחת את סיר החמין למין קמין כזה, כי לא היו להם תנורים, וכל משפחה הייתה מסמנת את הסיר של משפחתה (כמו שאנחנו מסמנים מזוודות לפני טיסה) ובשבת הייתה שוב הולכת להביא את ארוחת הצהריים. ברגל. בכל מזג אויר. אפילו בהיריון.

היא הניקה את דוד שלי עד שהיה בן 3 כי לא היה תחליף חלב שאפשר היה לקנות, ורק מי שממש לא יכלה להניק הייתה מקבלת מרשם רופא.

ככה היא ניסתה להסביר לי כמה החיים של הנשים בתקופה הזאת קלים אל מול החיים בתקופתה במלייה שעל מיצרי ג׳יברלטר. באמצע המאה ה-20.

בקיצור. הפעם שוב לקח לי 7 שעות. ושוב לא סיימתי. אני אף לא מסיימת. הפרסומת של יס מהדהדת לי בראש - רואה את האישה בתוך מכונת הכביסה, מסביבה הרים של בגדים הממתינים לתורם. מזדהה איתה.

נכנסת שוב לגוגל. מחפשת קורס לעקרת הבית. הגוגל משתגע ופולט אותי החוצה. מנסה שוב וכל מה שאני מקבלת זה קורסים לתחזוקת הבית - קצת אינסטלציה, קצת חשמל, קצת בנייה. ככה בקטנה.

מה יכול להיות שאני היחידה?