פוקחת עיניים. זאת הפעם החמישית הלילה. שמעתי רעש? אולי. יוצאת מהמיטה בודקת פעמיים את הילדים. מסורת זאת מסורת (מאז שנולדו חרדות וזה...).

השעה 6:00 בבוקר. אור יום חודר מבעד לתריסים. זהו? נגמר הלילה? אני שואלת את עצמי מתחת לענני העייפות. טוב, אפשר עוד קצת, לא? מניחה את הראש על הכרית. 7:00. יוצאת מהמיטה. עייפה!!! נוטלת ידיים. מזל שאני נוטלת ידיים. המים הקרים שזורמים על ידי מתחילים להעיר את שאר חלקי הגוף. מצחצחת שיניים. לא מדברת. אני אף פעם לא מדברת בבוקר. לא אדם של בוקר. זה תמיד מזכיר לי את ימי הזוהר, בהם הייתי ברמנית, והשעה 4 לפנות בוקר הייתה השעה המועדפת עלי.

מרימה גולגול לאויר (בשיער כן?), מוכנה לפעולה.

לאחר רוטינת הבוקר הקבועה הכוללת הערה, איומים, צחצוח שיניים, בגדים, לעיתים גם מערכות, לגימה משוקו, סנדוויצ׳ים מושקעים של חנוך (שלי מאוד בסיסיים אך מזינים) יוצאים מהבית. ככה איך שאני. זה כמובן אחרי שמתחתי את שערה הארוך של ביתי לקוקו מסודר הכולל צמה ארוכה ויפה שאוספת את כל השוונצים, וסידרתי את שיערו הקופצני של בני.

אני? אני חולפת מול המראה ושומעת השתנקות מבוהלת מכיוונה. מרימה אליה מבט (יש לי זמן כי בדיוק מכניסה את המפתח לדלת שנמצאת מולה) ״מה? מה?״ אני שואלת את בבואתי אך בעצם מתכוונת למראה. שנבהלה.

יוצאת כשכבר חצי גולגול נוזל על כתפי, החולצה הירוקה מבצבצת מתחת לג׳קט שמנסה להסתיר אותה, נעלי מוקסן עם גרביים, כי בדיוק לא היה לי זמן לשרוך נעליים.

במעלית רק בודקת שלא נשארו על פניי שרידי שינה, עוד מראה אחת ביציאה מהמעלית... ואנחנו כבר ברכב בדרך לבית הספר.

יוצאת מהרכב, מלווה אותם לשער. הם נכנסים. פונה לכיוון האוטו אבל אז בדיוק נפתח ״מטבחון״ מחוץ לבית הספר של אימהות עם אג'נדה. נשארת עוד קצת. הרוח מעיפה את הגולגול הנוזל אל פני. אויש שכחתי לקנות חלב. קופצת לסופר. פוגשת חברה. מתחבקות ומדברות. אני לא מקשיבה לה. עסוקה בפנים שלה - הן מרוחות במייק אפ עדין, על ריסיה מסקרה, עפעפיה מתהדרים בצללית קלה. שיערה מוברש. אולי אחרי פן? אני שואלת את עצמי. איך? השעה 8:20 בבוקר. בגדיה מסודרים. סנדלים יפים. לידה פעוט כבן שנתיים ״הוא לא הלך היום לגן, לא מרגיש טוב״... אני נועלת מוקסן עם גרביים. אני צורחת: אז למה לעזאזל את נראית ככה אם בסה״כ לקחת את הגדולים לבית הספר, נכנסת רגע לסופר לקנות לקטן קרואסון ואת חוזרת הביתה??? צורחת, אבל בלב. בפינה הזאת הירוקה ששמורה למקרים מעין אלה.

המראה שלי אף פעם לא היה אישו בשבילי. מעולם לא זלזלתי בו אבל מעולם לא ישבתי שעות מול מראה וטיפחתי אותו מעבר למינימום הנדרש. ״מינימום נדרש״ לפי הלקסיקון הפרטי שלי: מקלחת חובה כל בוקר (כולל חפיפה), גלח"ץ - גילוח (כולל גבות, שפם) וצחצוח כל השאר... לבוש מעודכן יחסית, בהתאם לתאוריות האופנתיות שלי. וזהו.

איכשהו תמיד הרגשתי מטופחת ויפה. איכשהו ברוב המקרים הסביבה זרמה איתי. תודה לאל. השיער היה משתנה בהתאם לרוח שנשבה לצידי ויכול היה להיות ארוך וחלק, קארה, עם פוני-בלי פוני,  אבל גולגול היה מתחיל ונגמר בבית. טוב אולי לא תמיד.

פעם אחת, זמן היותי תלמידת מכינה באוניברסיטת ירושלים וגרתי במעונות שם, לא מצאתי סיכה להחזיק את הפוני שנפל על עיני. אספתי אותו עם סיכת כביסה. הייתי בחדר, מדי פעם יצאתי אל חבריי לשאול שאלה פה-להתייעץ שם... אחרי שצחקו עלי מלוא ריאותיהם פעם אחת, התרגלו למראה... ואני לא הפניתי עורף לסיכת הכביסה שהצילה את עיני מפזילה לכל החיים... היו עוד כמה מקרים כאלה... כנראה הכתובת הייתה על הקיר......

הצרה האמיתית היא שהזריקה על המראה הכללי שלי הגיעה בדיוק כשהגוף החליט לזרוק עלי. וליתר דיוק הגיל התחיל לזרוק עלי. אז איכשהו בנוסף למראה המרושל הכללי התווספו גם קמטים, לחיים קצת נפולות, מדובללות, ומשקפיים שתורמים לטוטאל לוק המוזנח משהו.

אז, נשים שיצאו עם גולגול ופיג׳מה מהבית תמיד נראו לי נשים עצובות כאלה, משועממות מהחיים. משל אומרות מה עכשיו להתלבש ולהתארגן בשביל ירידה למכולת? את מי אפתיע? מי יפתיע אותי? גם ככה אף אחד לא מצפה ממני שארשים אותו. תכלס...

בוקר חדש. בדרך חזרה מבית הספר. אחיין שלי בן 15 על המדרכה. קוראת לו בהתרגשות יתרה. הוא מסתכל עליי. מחייך במבוכה ומסובב את פניו. הוא לא זיהה אותי? חולפת לשניה מחשבה נאיבית במוחי... בטח זיהה אותי. אוי א-ברוך (בחרתי לקבל שוק באידיש) הוא מתבייש בי. בדודה שלו. האהובה.

בדרכי הביתה מבינה ש:

א. יש מצב שמישהו יפתיע אותי.

ב. אכפת לי .

ג. איזה מזל שאני מתנגדת עקרונית לפיג׳מות כי הן גורמות לי להרגיש חולה, אחרת הטוטאל לוק היה מקבל בוסט בדמות פיג׳מה פלוס נעלי בית. ואז יש סיכוי שאחיין שלי לא היה מדבר איתי עד גיל 18.......