האם פנתה לבית המשפט וביקשה לסלק את בנה ומשפחתו לרחוב

בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע קיבל את תביעתה של אם הביקשה לפנות את בנה, אשתו וילדיו מיחידת דיור בבעלותה. בנה ומשפחתו גרו ביחידת הדיור במשך כ-10 שנים, עד שמריבה שפרצה בין השניים הביאה את התובעת לידי פנייה לסילוקם דרך בית המשפט.

בית המשפט קבע כי בנה של התובעת ומשפחתו זכאים להחזיק בנכס כל עוד קיבלו אישור מבעליו- התובעת. כבר תקופה שהנתבעים גרים ביחידה ומסרבים להתפנות, לפני פנייתה של האם לבית המשפט נעשו מספר נסיונות גישור בין הצדדים על מנת להגיע לפשרה, אולם מגעים אלה העלו חרס ונכשלו. 

התובעת טענה בפני השופט כי הרשתה לבנה ומשפחתו לגור ביחידה מפאת היותם משפחה, אך בעקבות אירוע שהתרחש בספטמבר 2013, במסגרתו נפלה קורבן לאלימוד מצד בנה, הוביל לסכסוך בין השניים. 

הנתבעים מצידם, טענו כי הם דיירים מוגנים, וכי זכות המגורים הוענקה להם במתנה מכיוון שהשקיעו בשיפוץ של היחידה בעלות של יותר מ-200,000 שקלים. הם גם טענו שבמידה ותביעת פינויים תתקבל, ידרשו פיצוי על ההשקעה הכספית בנכס. הם ניסו לערער על הבעלות של התובעת בנכס, שלטענתם הוחזק על –ידה בנאמנות בלבד.      

לבסוף, לא הצליחו הנתבעים להוכיח בראיות אף טענה מאלה שהעלו. השופט בן שלו קבע כי הם לא הוכיחו בעלות על הנכס- האם הצליחה לעלות הסברים ישירים ואמינים שנתמכו בראיות רבות, בעוד בנה העלה טענות מעורפלות ולא מהימנות.

גם טענת הנתבעים לכך שהם זכאים להמשיך להתגורר בדירה בשל ההשקעה בשיפוץ, או כי הדירה ניתנה להם במתנה – לא נתמכה בראיות, והשופט סיכם כי זכותם של הנתבעים להתגורר בדירה ניתנה להם אך ורק כמחווה של רצון טוב מצד התובעת, לא מעבר לכך.

לאור החסר בראיות, השופט שלו גם לא שוכנע שמגיע לנתבעים פיצוי על ההשקעה בשיפוץ. הם אמנם הצהירו על קניית חומרי בניין, אך לא ציינו אילו חומרים נרכשו ובאיזה סכום. כמו כן, הם פירטו על אודות אנשי המקצוע והספקים שעסקו במלאכת השיפוץ, אך איש מהם לא הובא למתן עדות.

לפיכך, הנתבעים לא הצליחו להתגונן מפני התביעה או לערער על הזכות לבעלות של התובעת, והשופט שלו קבע כי עליהם לפנות את יחידת הדיור עד אוגוסט 2016. התביעה התקבלה, אם כן, והנתבעים חויבו בהוצאות התובעת בסכום של 10,000 שקל, כולל שכר טרחת עו"ד.